logo haifa  

 חגיגת
יום ההולדת ה 90


של הפסלת אורסולה מלבין

במעמד כבוד ראש העיר
מר יונה יהב



לחצו כאן לצילומים מהחגיגה

לאתר "מצפור שלום" לחצו כאן
לסרטון המראה את הגן לחצו כאן
לספרה על אורסולה לחצו כאן

מארגני החגיגה
העמותה למען גן הפסלים כפר האמנים עין הוד עיריית חיפה

    

הדרך שלי לומר לארץ תודה

כתבתה של העיתונאית פרילנס :  רות כהן  0523750050

באפריל ימלאו לה תשעים. מה שלא מונע ממנה להמשיך ליצור, להסתובב בג'יפ השחור שלה בדרכים לא דרכים, לגלות עוד פינות חמד וממצאים ארכיאולוגיים שמציתים את דמיונה, להלחם למען הצדק ולהמשיך לקדם את הדרך היחידה בה היא יודעת לומר תודה לארץ. אורסולה מלבין מעין הוד, מזמינה אתכם להצטרף למסיבה פתוחה לציון יום הולדתה ה – 90, בגן הפסלים "מצפור שלום" בחיפה, פרוייקט עליו היא נאבקת ואותו היא מטפחת מזה 30 שנה, במסגרת רצונה לדבר אמנות ואהבה, עם כל תושבי מדינת ישראל.

מי שמטייל בכפר האמנים עין הוד, אינו יכול שלא להתרשם מפסלי הברונזה האנושיים, בגודל טבעי, הממלאים ומקיפים את חצר ביתה של אורסולה.

מי שזוכה להיכנס לביתה, אינו יכול שלא להתרשם מהפשטות, הצניעות וההסתפקות במועט, לצד הסגידה לאמנות, ליופי ולארכיאולוגיה, שנים אוספת אורסולה  גרוטאות, חפצים, אבנים ועוד, שמציעה בשפע סביבת מגוריה, הנערמים במרכז ביתה, במה שאמור להיות הסטודיו שלה, שבמרכזו ניצב שלט בן 40 שנה ועליו כתוב: "בשבוע הבא אעשה סדר". השבוע הבא יגיע, אולי בשבוע הבא...

התלמידה הגרועה בכיתה

אורסולה נולדה בברלין, גרמניה, דור שלישי למשפחת רופאים יהודים. "כשהייתי בת עשר", היא מספרת במבטא כבד ובעברית שבורה, "הצטרפתי לתנועת נוער ציונית. שם הרגשתי הכי טוב. הרגשתי שמקבלים אותי כמו שאני. בבית הספר הייתי התלמידה הגרועה ביותר בכיתה. בקושי עליתי מכיתה לכיתה. אבל כשהייתי בת 15 וערכו בכיתה במבחן אינטליגנציה, עברו אותו בהצטיינות, רק שתי תלמידות. התלמידה המצטיינת בכיתה והתלמידה החלשה ביותר בכיתה – אני. פיתחתי לעצמי אינטליגנציה שונה. בעיקר חזותית".

כשאומרים לי אי אפשר, אני עושה את זה לאפשר

כשהייתה בת 16 עלה היטלר לשלטון. היא חשבה לעלות לארץ. אולם קבוצה של בחורים מהתנועה סיפרו לה שהם הולכים ללמוד נגרות "אבל זה לא מקצוע לאישה, הם אמרו לי", היא מספרת "ואני, כשאומרים לי על משהו אי אפשר, אני עושה אותו לאפשר. הצטרפתי ללימודי נגרות והייתי האישה היחידה שקיבלה דיפלומה במקצוע הזה. אבל אני ידעתי שאני רוצה לפסל ולא לעסוק בנגרות." לאקדמיה לאמנות לא התקבלה בשל יהדותה "למרות שהפרופסור שאצלו נבחנתי, אמר שאני הכישרון הגדול ביותר שהוא פגש מזה שנים", היא אומרת.

בלית ברירה החלה אורסולה ללמוד אצל מורים פרטיים. הראשון היה אמנם יהודי, אבל מורה גרוע. השני היה דווקא לא יהודי ומפחד הנאצים היה בא ללמד אותה באופן פרטי בבית.

עדותו של הרבי

אורסולה הבינה שעליה לעזוב את גרמניה. "כבר בגרמניה ובתנועה", היא מספרת, "הבנתי שחיי חברה לא מתאימים לי ולכן העלייה ארצה והליכה לקיבוץ, לא באים בחשבון. מכרתי שטיח עתיק, עבודת יד, ירושה מהסבים שלי, קניתי מצלמה ובגד ים ועם 40 פרנק שנותרו לי, ללא דרכון, יצאתי כפליטה, בדרך לג'נבה. במעבר הגבול בשוויץ, נתפסתי. לא היה לי דרכון ולא האמינו לי שאני יהודיה. הייתי שלושה ימים במעצר. רק כשהגיע רב, שאל אותי שאלות ביהדות ושמע את השירים שאני מכירה, הוא הכריז עלי כיהודיה ושוחררתי לדרכי,  בתנאי שאצא תוך שלושה ימים משוויץ אחרת אוחזר לגרמניה".

אורסולה לא חזרה לגרמניה. היא הגיעה אל הקהילה היהודית בג'נבה, שם קיבלה תמיכה כספית ואף נשלחה לאקדמיה לאמנות.

הולכת בדרכה עד הסוף

לימודיה באקדמיה היו רצופים חילוקי דעות ועימותים עם המורים. אורסולה, כדרכה, לא הייתה מוכנה לשום פשרות וויתורים אמנותיים ועמדה על האמת הפנימית שלה, גם כשזו עמדה בניגוד לתפיסה המקובלת באקדמיה, עד שהחליטה לעזוב. אורסולה הלכה יום יום לשחות באגם, שם הכירה אומן צעיר שהציע לה להשתתף בקורס חופשי לאומנים. אורסולה הגיעה ואחד המשתתפים בקורס מצא מאוד חן בעיניה .

זה היה הנרי פיקוט." אמרו לי שהוא פסל חשוב מאוד. אני "התלבשתי" עליו ומהר מאוד נישאנו. היינו הפכים גמורים", היא מתארת, "הוא היה עדין מופנם ורך. אני הייתי אגרסיבית, מוחצנת ופתוחה והניגוד הזה עשה לי טוב". לפני 60 שנה נולדה לזוג בת. זמן רב חיה אורסולה בצילו של בעלה המפורסם. הוא היה עובד מעט ולאט, אבל כל עבודה שלו נמכרה מיד עם סיומה. "הוא היה פסל מצויין", היא מספרת, "גם אני עבדתי אך לא האמינו שגם אני פסלת".

עם הזמן הוכרה אורסולה כפסלת טובה ועבודותיה נרכשו והוצבו במקומות ציבוריים שונים בעולם.

הדרך שלי לתת ולומר תודה

בשנת 1964, בתור תיירת משוויץ, הגיעה ארצה והתאהבה מיד בנופיה ואנשיה. בגיל 50 לאחר שחיפשה במשך זמן מה מקום שיתאים לה הגיעה לעין הוד, רכשה בית אבן גדול והתיישבה במקום, כשהיא מחלקת את זמנה, בין עין הוד, שם קיבלה את רעיונותיה לפסלים,  לבין ביתה שבשוייץ, שם  היא משלימה את העבודה ועושה את היציקות הגדולות.

בשנת 70, כשהחצר וסביבת הבית בעין הוד כבר היו צרים מלהכיל את שפע פסליה, החליטה אורסולה שהיא רוצה להקים גן פסלים, במקום ציבורי בעיר גדולה. "לא הקמתי את הארץ", היא מסבירה, "לא הייתי כאן בשנים הקשות. זו הדרך שלי לתרום ולתת משהו לארץ ולהגיד לה תודה". אורסולה יצאה למסע החיפוש אחר המקום המתאים. הפור נפל על חיפה, שטח מקסים על הכרמל, הצופה אל הים והמקדש הבאהיי.

זה היה פרוייקט מורכב וקשה. היא הייתה האישה הראשונה בעולם שהקימה גן פסלים שכולם מעשה ידיה וכולם תרומה לציבור. האנשים שמולם עמדה, לא הבינו את השקפתה ואת החשיבות שהיא מייחסת לאמנות והתקשו לעמוד בדרישותיה. אולם אורסולה לא ויתרה והגן קם והיה. היום מוצבים בו 29 פסלים .

את כל העבודה עשתה אורסולה בעצמה ומכספה, החל בתכנון, בהכנת התשתיות, בהובלת הפסלים מחו"ל והצבתם בגן. עד היום, היא מקפידה לבקר במקום לעיתים קרובות ודואגת להבאתו לתודעת הציבור, במטרה שכמה שיותר אנשים יבקרו בו וייהנו מאמנות ומיופי.

שפע של זמן, להסתובב, לחשוב ולהבין

היום אורסולה עובדת מעט ואינה מתחייבת יותר ליצור. "אני מאוד אוהבת את גילי", היא מגלה בחיוך שובב, "אני מרגישה חופש, כי אני לא מחוייבת יותר לפיסול. יש לי הרבה זמן להסתובב, ובעיקר לחשוב". 

 חבריה בעין הוד בשיתוף עם עריית חיפה, התארגנו להכין עבורה מסיבת יום הולדת 90, בגן הפסלים. זוהי מסיבה פתוחה לציבור, הכניסה חופשית, בני משפחתה מחו"ל באים להשתתף בשמחתה והיא מקווה לראות באירוע המון רב, שוחר אמנות ויופי.

הציבור מקווה שהשתתפות העירייה מעידה על נכונות לראות בגן אתר, המחייב על שמירתו כגן פסלים בלבד, פסליה שלה ושככזה הוא יוסיף וישאר גם אחרי לכתה.



העמותה למען גן הפסלים
מצפור שלום
של אורסולה מלבין, חיפה