|
פסלי נוף
כאשר
מתבוננים בגוף העבודות המצטבר שהעמידה אירית סגל ישראלי בשנים
האחרונות,
(תמונות ברזל, פסלי נוף, חיות ועצים גדולי ממדים), עולים מאפיינים
העוברים
כחוט השני, הן ברמה התמאטית והן במעשה האמנות עצמו, כלומר בפרקטיקה
של העשייה.
הבחירה
בברזל כחומך קנוני. ההתעקשות על העמדת אובייקטים בעידן שהוא ברובו
עשייה
וירטואלית, היא ללא ספק בחירה עקרונית. הליכה בחצרות אחוריות ובמגרשים
עזובים
הרחק מן הרחוב הראשי.
הכנת חומך
הגלם הינה מרכיב חשוב בעבודתה של אירית סגל ישראלי שהוא בעיקרו
חיתוך צנרת
ברול ללשונות המכילות בהכרח את הרדיאל המקורי של צינור האם והוא
נוכח
כסנקציה קבועה בתפריט המרכיבים של הפסל. כך נוצרת מכפלת התנועה הנגזרת,
תרתי
משמע, ממצב הלשונות במעטפת צינור המקור ומתומרנת למצב החרש בתוך
הפסל.
הפסל הנוצר
מתוך מצבור הפיסות הוא בעצם סוג של בריאה. הפסל נברא בתהליך
של צבירה
וגריעה ואין למעשה תיקונים בפסל השלם.
סוג כזה של
עבורה מצריך נוכחות קבועה, פועלית, מייסרת ותובענית.
הדימויים
של נופים וחיות וההתייחסות המכוונת לטקסטים תנכיים אינם צפים ברקע
של
הפסלים. ההפך מזה, ישנה תחושה חריפה שהאמנית מקבעת אותם בכוח ולעיתים
מזומנות
ניתן לראות ממש את מרכיבי הקשירה האלה.
הבחירה
בחומך ארצי, היולי לכיבוש מחוזות רוחניים, קידוש החולין והערגה הקבועה
הנוכחת
בעבודתה, מעלות על הדעת שני דימויים בולטים. מצד אחד ציורי הברושים
של וינסנט
ואן-גוך, ומן הצד השני העץ בקבר רחל בבול הדואר המנדטורי.
יעקב
דורצ'ין |
