לחץ\י על התמונה להגדלה

לחץ\י על התמונה להגדלה

                      "אמן"  2005

התערוכה בנושא "אמן" של האמנים נחמה לבנדל – נדב בלוך מעין הוד  ישראל, מסכמת תהליך עבודה המתפרס לאורך חמש השנים האחרונות של עבודתם.

תהליך העבודה החל בארוע "אמן" בו לקחו השניים חלק בשנת 2000 באיטליה בעקבות בקשת הסליחה של האפיפיור פאולוס השני. את הארוע יזמה הגב' ניקולטה גיידה , מנהלת מרכז דיוניסיה בווילה פיקולומיני, רומא.

בארוע זה לקחו חלק אנשי רוח ודת, פוליטיקאים, אנשי תרבות ואמנות מארצות שונות. במקום נערך דיון       

אשר התמקד בגישת שלושת הדתות המוניתאיסטיות לנושא הסליחה.

האמנים  המשיכו  בעבודתם בדיסלדורף- גרמניה והתמקדו בבנית פרויקט ויזואלי , תוך שימת דגש וחיפוש אחר הבנות ,דרך שפה שתאפשר קיום דיאלוג אנושי בין שלושת הקהילות המונתאיסטיות.

בעבודתם טיפלו האמנים בנושא בדרכים שונות :

אותיות, עברית, לטינית וערבית.

שלושה צבעים – שחור, אדום, צהוב.

טקסטים הלקוחים מן המקורות באותיות ארמיות.

טיפול בטקסט ,טקסטיל וטקסטורה הלקוחים מאותו שורש המילה.

בנית מיצב- "שעיר לעזאזל" הלקוח מן המקורות, המתאר פולחן כפרה עתיק, אשר לימים הפך לנושא מרכזי והוצג במפגשים משותפים בין הקהילה היהודית והנוצרית בגרמניה ובכנסיות שונות ברחבי גרמניה.

חלק  מהעבודות בפרויקט  נוצרו בתהליך עבודה מתמשך לאורך חמש השנים האחרונות במקומות שונים בעולם והוצגו בקהילות שונות  במסגרת העברת מסרים חברתיים,  באיטליה, גרמניה, מכסיקו וישראל.

שורש המילה  אמונה הוא " אמן", השימוש במילה "אמן" עוד מתקופת המקרא, מסמל הסכמה, אישור וקבלה.  אמירת. "אמן" היא מחויבות ולקיחת אחריות אישית ,ציבורית ומעשית שהיא מעבר להסכמה הרעיונית.

"אמן" יכול להכיל בתוכו מסקנות והסכמות לגבי המשך תהליך הדיאלוג בין שלושת הדתות המונותאיסטיות , בדרך של  פשרה והכרה הדדית בצורך של האחר,  הכרה באורח חייו,  תפיסת עולמו במושגים והמשמעויות השונות הנובעות מאמונתו.

התערוכה "אמן" היא למעשה סגירת מעגל שהחל בבנית  מיצב ה "שעיר לעזאזל" ברומא בשנת 2000, בעשרת הימים הנוראים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, מטרתו לעורר דיאלוג בנושאים אנושיים אוניברסלים דרך כפרה ותיקון דרך.

בימים אלה נובמבר דצמבר 2005 נערכים מספר ארועים במקומות שונים בגרמניה שאורגנו ע'י הארגון הנוצרי יהודי בדיסלדורף  שמטרתו לקרב ולעודד שיתוף פעולה בין קהילתי.

נושא מרכזי במפגשים אלו הנו מיצב  ה "שעיר לעזאזל" ועבודות מהתערוכה "אמן".

 את ההשראה לעבודתה שואבת נחמה לבנדל  מספר "קהלת"  עם דגש על הטקסט והמשמעויות שבו, נחמה כותבת את הטקסט באותיות ארמיות ,  שפה מדוברת בעת העתיקה שהשתרשה בשפה העברית .

הטקסט לרב מופיע בגווני האפור המסמל עבור נחמה דרך של פשרה ואמצע.

ביהדות "קהלת" נקרא בחג הסוכות , הספר שהוא מכלול שאלות וספקות נקרא מיד לאחר יום הכיפורים ובו ישנה התיחסות מיוחדת לחשבון הנפש.

הספר מספר סיפור אנושי ומביע את הלבטים והספקות בחיי היום יום של אדם המעניק ערך עליון להיבט כלשהו על עולמו.

"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" לכאורה, אך נתן להתייחס אל הטקסט המובא כהנחיה ולא כמצב.

יש להתייחס אל המקרים לאור הנסיבות האנושיות ,"עת לטעת ועת לעקור" לא בא לתאר בעל כרם שנטע כרמו וכעת הגיע העת לעקרו , מן הראוי בנסיבות מסוימות לטעת ובנסיבות מסוימות לעקור.

בעבודותיה בוחרת  נחמה ספרים בנושאים רעיוניים שונים שנקראו ע'י אנשים מאותה מדינה בה הם שוהים כורכת וחותמת אותם .

עבודת כריכת ואריגת הספרים נעשית תוך בחירת אלמנטים מקומיים כגון , עבודה על דוגמאות אריגה מקומית שימוש בגווני האזור וצבע החלודה המופיע שוב ומסמל את הזמן העובר.

"עת לשמור ועת להשליך" אמר קהלת , מן הראוי לעיתים לשמור על מה שנמצא על הפרק ובמקביל בנסיבות מסוימות יש להשליך ולהתייחס למה שנמצא על הפרק כעת.

זוהי הבחנה רעיונית חשובה כיצד יש לנהוג בחיים, לשקול את האפשרויות ,הבחירות, לבדוק את המשקל שאנו נותנים לדבר עצמו ולהשלכות הלאה. האחריות שאנו לוקחים על עצמנו ולאן היא מובילה אותנו כבני אדם.

אמן זוהי צורה של בחירה, בחירת ההחלטה לקבל על עצמך ממקום של חופש ולא של אילוץ, ממקום של רצון וכוונה.

נדב בלוך ממשיך בעבודותיו לבנות שכבות שקופות של אותיות בעברית, לטינית וערבית , שפות המיצגות את שלושת הדתות המונותאיסטיות.

בצבעי אקריל בגווני אדמה שקופים , נוצרים רבדים של אותיות המתארות תקופות זמן שונות בהתפתחות האנושית.

ככל שנוספות שכבות עליונות הולכות ונעלמות השכבות התחתונות וכך, בתהליך מתמשך של בניה והכחדה נוצר בלבול, חוסר הבנה ותקשורת לקויה בין שפה לשפה.

בעבודותיו האחרונות אוסף נדב את האותיות היוצרות את המילה "אמן" מתוך מרקם השכבות העמוקות ומעלה אותן אל הרובד העליון הנגלה אל העין.

אותיות המילה "אמן" מסמנות  את ההסכמה לדרך של קבלה והכרה בזכויות וערכים אנושיים לכל העמים.

התערוכה "אמן" תוצג ב-3/3/2006 בגלריה הלאומית –סנדייגו דקובה-קובה

האמונה בעתיד טוב היא המנחה ומובילה את הדרך ביצירה "אמן".

  "  עוד  אור  "

האמנ

 נחמה

                                          "  עוד  אור  "

האמנים נחמה לבנדל ונדב בלוך מכפר האמנים עין-הוד מציגים תערוכה בשם:

 "  עוד אור   "   במוזיאון קוזומל    במכסיקו  מתחילת חודש  מרץ    –   2005

נחמה לבנדל עוסקת בעבודותיה בנושא :    טקסט, טקסטיל וטקסטורה בשימוש בספרים,

בדים, חוטים וצבע אורגת נחמה באותיות ארמיות ציטוטים מספר " קהלת " העוסק במהות

ומשמעות החיים מנקודת מבטו של  שלמה המלך.

נדב בלוך בעבודותיו מנסה לשפוך אור על פרשת " מגדל בבל " בה האמינו בני  האדם

בכוחם וביכולתם לבנות מבנה המגשר בין העולם  הגשמי לעולם הרוחני בשימוש בשפה אחידה.

בעבודותיו מפרק נדב את מבנה השפה  למרכיביה: אותיות עברית, לטינית וערבית בשלושה

צבעים בשכבות שקופות המתארות את הכאוס הקיים ואת האפשרות לבניה מחדש בדרך

של וויתור ופשרה.

עוד אור

"עוד אור"  הוא שם התערוכה של האמנים נחמה לבנדל ונדב בלוך

מכפר האמנים עין – הוד  למרגלות הכרמל בישראל. השם "עוד אור"

הוא ציטוט ממשפט של הסופר,משורר,מחזאי,הוגה דעות ומדען

יוהן וולפגן גתה שעל שמו קיימים מכונים רבים ללימוד שפות בכל העולם.

בעבודות המוצגות בתערוכה מנסים האמנים להאיר את מגבלות התקשורת,

העברת מסרים ומשמעויות משפה לשפה. מתוך סיפורי המקרא בפרשת

מגדל בבל, לאחר המבול ניסו משפחת בני שם למרוד באלוהים ע"י בנית מגדל 

שראשו בשמיים המגשר ביין הגשמי לאידיאל.

בני שם חשבו להשתמש בשפה אחת אוניברסאלית בבניית המגדל ובעזרתו

להגיע לאל אחר. מזימתם נופצה בהתערבותו של האל שירד לבלבל את

שפת האנושות. החזון של אחדות בשפה משותפת ואל משותף נגוז,

הבלבול וריבוי השפות פתח פתח לפרשנות,מערכות מושגים ,

ודפוסי חשיבה שונים ומאז החל המאבק על קניין השם.

נחמה לבנדל בחרה לעסוק בטקסטים המובאים בספר קהלת אחד מבין

שלושה ספרים אותם כתב שלמה המלך בזקנתו. הספר עוסק בתהליך חיי

האדם ובמוות, בטבע ובמחזוריות הקיימת בשניהם.

קהלת מתחיל את הספר ומסיים אותו במסקנה כי הכל הבל הבלים,

לדברים משמעות זמנית כמשב רוח. לשפה חשיבות מרובה וביכולתה

להשפיע על רוח האדם  בין לטוב ולרע  ועל ההתפתחות האנושית וקצב

ההתקדמות. לפי המקורות הופיעו האותיות הראשונות על גבי לוחות הברית.

שפת האדם המודרנית ביסודה בנויה מסימנים די פשוטים לכתיבה הלקוחים

מצורות המלוות אותנו בחיי היום יום ומן הטבע.מאז  הופעת המילה נאחז

האדם בשפה ומיחס לה תכונות.

בעבודה יש שימוש בשפה הארמית אותה שפה עתיקה בת  3000 שנה

שהייתה מדוברת בחלק מאסיה ובמזרח התיכון  כ 1000 שנה לפני הולדת

ישו שדיבר עברית עתיקה וארמית ממנה התפתחה השפה העברית המדוברת.

הטקסט בעבודות ברובו מופיע על רקע אפור כתוכן הטקסט המחפש ושואל,

כך הצבע הוא צבע ביניים לא בטוח ומפשר, צבע החלודה מסמל את הזמן,

אותן מילים, אותן משמעויות מאז ועד עתה. ישנה חזרה על הדברים בטבע

כדברי קהלת כי אין חדש תחת השמש,שאר העבודות בצבעי אדמה כהסכמה

כי אנחנו חלק בכל מעשנו מהמכלול השלם.

נדב בלוך מפרק בעבודותיו את הרעיונות למשפטים את המשפטים למילים

ואת המילים לאותיות –עברית,לאטינית וערבית של שלושת הדתות

המונותיאיסטיות-יהדות נצרות ואסלם. בחיפוש ובדרך סיזיפית בונה נדב את

האותיות בשכבות שקופות בעלות שלושה צבעים חמים-חום אדום וצהוב.

בעומקן של השכבות השקופות חושף האור עולם כאוטי ומבולבל האמור

לציין את חוסר ההבנה,חוסר הידיעה ואת חוסר היכולת לארוג טקסט אוניברסאלי

המקובל על כולם. עם הזמן בתהליך השכבות השקופות נוצרים מיזוגים בגוונים

וקווי דמיון בין האותיות הנותנים פתח לתקווה.

ביחסי הגומלין ובדיאלוג המתפתח בין האותיות נוצרת דינאמיקה של הבנת הצורך בפשרה.

_________________________________________________

כפרה;

 משנכנס אלול מרבים בתענית ;רחמים וסליחות

"והייתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה "    ויקרא –ט'ז -  ל'ד

התערוכה מוקדשת לזכרו של אברהם דנקנר איש המלח ז"ל.

"כפרה" היא תערוכה קבוצתית בה משתתפים נחמה לבנדל , נדב בלוך,שושי ודני דנקנר, גיל דנקנר.

בתערוכה מיצבים המעלים במישרין או בעקיפין את נושא  הכפרה   ממקורות  היהדות.

נחמה לבנדל ונדב בלוך יצרו את המיצב  "שעיר לעזאזל" הלקוח מספר ויקרא פרק ט'ז .

השעיר המשתלח הינו כפרה לכל עם ישראל והוא מוצג על רקע עבודות הצבע  של נחמה לבנדל  באדום שחור וצהוב . צבעים  דומיננטים המנוגדים זה לזה ובמיזוגם מקיימים ערכים מוסריים בהקבלה.

ברקע נוסף לשעיר מוצגת עבודה של נדב בלוך העוסקת באותיות בעברית לטינית וערבית, בדיאלוג ובחיפוש

אחר בניית תוכן במבנה החזותי.    

שושי דנקנר בחרה לתערוכה זו את נושא ה "תשליך" ומציגה סדרת צילומים שנבחרו במיוחד  לתערוכה בנושא ים ואש.

מנהג התשליך במסורת היהודית מקורו בספר מיכה פרק ז' פסוק י'ט  " ותשליך במצולות ים כל חטאתם ".

דני דנקנר מאיר את המלח.

המלח מסמל בו זמנית את החיים והמוות, ללא מלח אין חיים.

אשת לוט במבטה לאחור עצרה את מימד הזמן והפכה לנציב מלח במעבר בין כוחות הרשע לעבר העתיד.

גושי המלח בהם משתמש דני דנקנר נחצבו בסדום ששם לפי הסיפור המקראי עברה האנושות תהליך של טיהור מחטאים.

המייצבים עשויים עץ ומלח ואור מיוחד חושף את תכונותיו השקופות.

גיל דנקנר בחר לעסוק בהיבט הפולחני של הכפרה בשאלה כיצד מתקן הקורבן את החטא.

המיצבים שיצר מעלים לדיון את דרך  כפרת חטאים באמצעות קורבנות.

בעבודותיו מנסה  גיל לפתח גישה חדשה של המרת השימוש בחומרים ובבעלי חיים כקורבנות להקרבת המימד הרביעי , מימד הזמן.

זמן הינו חיים וקורבן כאחד.

החיים נמדדים על פי השינוי שחל בנקודות זמן שונות.      מלח אינו משתנה על ציר הזמן.

הקרבת החיים האנושיים על מזבח הזמן זו היא האמירה ביצירותיו.

המלח במקורות הינו בעל חשיבות מרבית לטיהור , קידוש וכריתת בריתות.

" וכל קורבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלוהיך מעל מנחתך, על כל קורבנך תקריב מלח "

 ספר ויקרא פרק ב' פסוק י'ג .